הזמן עובר וזה נהיה מקסים:
כל נפתולי האוהב-לא-אוהב
הימים שבזבזתי בלי לדעת שאני יפה
הריבים בהם האמנתי למה שאמרת
(ולא התכוונת)
הלילות בלי מגע
ורגעים שהזדהרו פתאום
חסד נשיקה, ליטוף מפתיע
לחישות בטלפון חוגה
והיד משחקת בכבל המסולסל
כשירושלים עוד הייתה
מבט מלא חמלה על העבר הפרטי הזוגי .
עכשיו כשהעבר נתפס כחלק מתהליך שהביא למשהו מקסים אפשר להביט גם בדברים הלא נעימים בעין אוהבת.
אני לא יודע אם התכוונת, אך האם שמת לב להקבלה בין השורה השניה לזו הלפני אחרונה.
"עכשיו כשהעבר נתפס כחלק מתהליך שהביא למשהו מקסים אפשר להביט גם בדברים הלא נעימים בעין אוהבת." – תודה גיורא על התובנה, לא חשבתי על זה ככה.
וגם שציינת את ההקבלה – יצא לי יפה ;). אני מודה שלא לגמרי במודע.
לגבי ירושלים יש כאן דו משמעות: אם היא איננה לגמרי, או שהיא לא משהו שאני לא אומרת אותו, משהו שהיא הייתה פעם. איריס קובליו תיארה יפה את החוויה – ירושלים של נעוריי כבר איננה, למרות שאני גרה גיאוגרפית באותו מקום. כך אני מרגישה.
כולה התנקזה לבאר הגעגוע… 🙂
גם המילים עוברות וצועדות בסך, וזה נהיה מקסים.
ומזדהרת בעוצמה השורה:
"הימים שבזבזתי בלי לדעת שאני יפה".
(אבל אני חייב לציין שלא הבנתי את השורה האחרונה).
שחר היקר, בטעות עניתי לגיורא על השורה האחרונה ולא לך. תודה – לא היה בינינו אלא זוהר 🙂
נהדר לי, הכבל המסולסל והמסתבך בטלפון החוגה, איזה ענוי, כמו לחכות לדוור, אבל השורה האחרונה הכי נהדרת: כשירושלים עוד היתה- וזו חוויה (או אמירה) שאני הכי זוכרת, מירושלים שלי, שנעלמה לחלוטין ושוכנת רק בשולי איזה זכרון חלש (למרות 9 השנים שגרתי בה כסטודנטית)
איריס, כיף שאת מבינה.
אח זכרונות … והשקט. יפה מאוד
תודה מירי היקרה.
איזה שיר ישיר ויפה, לי. געגוע ואובדן שמהולים ביפה הם תערובת שקשה לעמוד בה.
ו"הימים שבזבזתי בלי לדעת שאני יפה" הם התום הנורא של הצעירוּת המבוזבזת בהיסוס ותעייה. מה כבר יכול לקרות לנו? ולא ידענו לענות…
אוי, אמיר, איזו תגובה יםה. תודה.
שיר אהבה יפה!
תודה גבריאלה 🙂
את מיוחדת, את יודעת?
את מתארת דברים שהיו ואינם עוד, דברים שהיו שם תמיד ולא ידענו להנות מהם ואת הזמן שבוזבז ללא אהבה עצמית.
אבל את לא מסתכלת על זה בכעס או תחושת החמצה, אלא בשימחה על כך שעכשיו את חכמה ורואה.
את חושבת, שאפשר ללמוד משיר יפה שמישהי כתבה?
חבצלת היקרה, תודה על השיקוף המחמיא כל כך… ואילו לא ידעת בעצמך, לא היית רואה, לא?
זה יפה, המבט הרחום הזה על העבר (שבו לטלםון עוד היו חוגה וכבל מסולסל). והיכולת לראות את זה כך היא מתנה ונחמה.
אהבתי את ה"רגעים שהזדהרו פתאום/ בחסד".
צ"ל "טלפון", כמובן.
עדה היקרה, באמת דרך התגובות היפות כאן השיר מתחיל להזדהר לי כשיר מתנה 🙂
יקירתי, נהייה לי ממש עור ברווז כשקראתי. כמה יופי, כמה ענוג, אוח, איזו משוררת נהדרת את!!!! זה חדש? (אלי ימות על זה לדעתי).
יעלה את כל כך מחממת לי את הלב. ולגבי אלי אני כותבת לך מייל.
לי
התחושה כל כך מוכרת,הזכרת לי.
להתראות טובה
טובה, תמיד נעים לפגוש אותך.
שיר פשוט יפה ויפה שהוא פשוט נקי.
הזמן העובר מגביר את הגעגוע, מלבין אותו, "מזהיר" אותו, והנוסטלגיה תמיד מקסימה יותר.הכל נראה ב"אז" נהדר יותר.
לא יודעת על ירושלים אבל לוקחת את זה כדמוי לכל מקום אחר…
לוסי היקרה, הבנת אותי כמו שהתכוונתי, תודה.
מאד מרגש ומובן!
זה באמת מקסים
אומי וריקי, תודה 🙂
נורא משמח.
אומי,ריקי,לוסי,לי אתם חוזים על עצמכם עד דכא.אם אין לכם דבר לאמרו,חסכו מילים
ואם הן אוהבות, אז אסור להן להגיד, למה שאתה כועס?
כבר כמה ימים שאני הולכת וחוזרת מפה, קוראת את השיר הזה שוב ושוב.
יש פה סיפור מובהק ונוסטלגיה סלחנית וצער וחושניות נפלאה.
אחד מהשירים שלך שאני הכי אוהבת. תודה.
היטבת לי כל כך במילותייך בזמן שהייתי זקוקה לזה. תודה רוני.